28.12.2017-20.1.2018
אוצרת בתיה רוזנק
גלריה אגריפס 12, ירושלים
תערוכת המשך לתערוכת יחיד "דוקרב" שהוצגה ב 2015 בגלריה אגריפס 12 בירושלים.
ב-2015 נערכה סדרת תערוכות קבוצתיות בשם "בויס בויס בויס" באוצרות ליאבמזרחי. בהן השתתפו גלריית אגריפס 12 וגלריית משונע, כמחווה קונספטואליתלבויס וליצירתו. קבוצת אמנים משתי הגלריות יצאו עם האוצר לתחנות משימה עלהדרך בין הגלריות ירושלים לתל אביב. המשימה הייתה לעטוף עצמים שונים בבדלבד. בצומת לטרון עלו ליאב מזרחי והאמן אורן פישר על טנק שהוצב שם כאנדרטה. מזרחי ופישר עטפו את קנה הטנק. באותו זמן גבי יאיר עבד על כרטיסי ביקור שלחברת הנדל"ן "רימקס" כמצע לעבודותיו. הוא רשם, צבע, שרבט וקילף בכרטיסיםושינה את זהותם. צלליות השניים על הטנק הוכנסו לסדרת העבודות בתערוכהבגלריית משונע. המשך העבודה בכיוון זה הובילה לתערוכת יחיד "דוקרב" באוצרותליאב מזרחי שהוצגה במרס 2015 בגלריה אגריפס 12 בירושלים.
האם התערוכה הנוכחית 'דוקרב 2' מהווה המשך לתערוכה מ-2015 כפי שמרמז שמה ?
התערוכה הקודמת לא היוותה סיום של תהליך. הרגשתי צורך להמשיך באותו כיווןבאותה דרך. השימוש בצלליות חברים על טנק על רקע גוונים עזים והמניפולציה שלשילוב צללית שלי לצדם היוותה חוויה מטלטלת עבורי שלא מוצתה. הדימוייםהפתיעו ועוררו אצלי הרהורים בכיוון אישי, תרבותי, חברתי ופוליטי.
האם אפשר להגדיר זאת כתערוכה פוליטית?
הכול פוליטי כשנשאלים על פוליטי. ההימנעות מהפוליטי לא מחלצת ממנו. אמנםהתערוכה לא פוליטית בהקשר למתרחש כאן יום יום, ולא נוצרה במגמה כזו, אךבדיעבד היא יכולה להיתפס כממשיכה תערוכות מחאה קודמות. התערוכה מטפלתב"גיבורים" שצולמו במשך דורות בעיתונות היומית. אין מחלוקת שהחברההישראלית נמצאת תקופה ארוכה במצב קיומי של חיים על החרב, על מצוינותצבאית, על מסירות והקרבה. זהו מצב שראוי היה להיות זמני, אך לא נראה לי שהמציאות הזאת במגמת סיום.
במה התערוכה הזאת שונה מהקודמת?
בתערוכה הקודמת הדמויות אתן עבדתי היו חברים לדרכי האמנותית. בתערוכההנוכחית הדמויות נלקחו מצילומי עיתונות, ממיתוסים שהיו לאייקונים תרבותיים. הצילום של אברהם ורד: צנחנים מתחפרים במעבר המתלה, אוקטובר 1956. הצילוםשל רובינגר: הצנחנים מול הכותל, צילום שנעשה ברגע שחרור הכותל והעירהעתיקה, יוני 67. צילום שלישי הוא של צלם המגזין"Life": קמב"ץ חטיבה 7 יוסי בןחנן מתרענן במי תעלת סואץ ומניף רובה קלצ'ניקוב, יוני 67, לאחר סיום מלחמתששת הימים. בתערוכה זו, בהבדל מהתערוכה קודמת, יש נוכחות משמעותית שלרישומים בשחור לבן המאפיינים את עבודתי לאורך שנים.
מה הקשר ומה מקומם של הרישומים לצידן של עבודות הדפוס?
הרישומים מייצגים את עבודתי האמנותית. הייתה לי תחושה שמתקיים דיאלוג ביןעבודות ההדפס לבין הרישומים, שיש קשר פנימי עמוק בין עבודות ההדפס לעבודותהרישום, רציתי לנסות ולשלב בתערוכה את שתי צורות ההבעה, למרות שיש הבדלמהותי ביניהן הן בתהליך העבודה והן בתוצאה. בתערוכה הקודמת הוכנסו מעטרישומים שביטאו את הניסיון לשלבם, אולם הם בוצעו בתוך טכניקת ההדפס ולאכיצירות רישום ישירות על נייר. אני נאחז בסבך, לא עזבתי את הסבך הרישומי. אנילא רוצה או לא יכול להשתחרר מהרישומים בשחור לבן. אלה רישומים שבחלקםנעשו כלאחר יד על כל פיסות נייר אקראיות והם שמלווים אותי הרבה שנים. אנימזדהה עם הרישומים האלה וממשיך ליצור מסוגם עד היום. הם קרובים לליבישותפים לשיח פנימי.בדיעבד, אפשר לנסות ולראות את הקשר בין מושג ה"גבורה"לבין המצב הקיומי של החיים בארץ כדרך עם תוואי מאתגר. כמציאות בתוך הסבך. ביצירותיי, היבט זה נמצא בדימויים פיגורטיביים או מופשטים. במידה רבההעבודות מייצגות תחושה של דטרמניזם. לא ברור שלגיבורים יש בחירה. הם דומיםלאיל בסיפור עקדת יצחק, הוא נאחז בסבך והפרשנות מאפשרת שתי קריאות למילה'נאחז': כלכוד, כתפוס. והשנייה, 'נאחז' כמחזיק בכוח על מנת להישאר במקומו. כךאני מבין גם את דמויות המצולמים המופיעים בדימויים השונים. האם הם בחרולהיות במקום ובזמן המסוים, בו הם נלכדו והונצחו ברגע המיתי הזה?
הכנסת עצמך לתוך העבודות המשוחחות עם איקונות של גיבורים.
עשיתי זאת בעקבות ניסיון קודם שרכשתי בעבודות הקודמות כשהוספתי אתצלליתי לצלליות חברי. זהו רצף טבעי של עשייה וחוויה נלמדת, זהו תהליך. עשיתימעשה משחק, או חלום, וזו הייתה דרכי להיכנס לתוך הוויה רעיונית אמנותיתרצינית. וכשעשיתי זאת הפעם, עם איקונות מפורסמות, הרגשתי שהעמדה שלי לגביהצילום המקורי משתנה. הייתי פחות שיפוטי וחשתי יותר הזדהות ושותפות איתם. רבים אחרים יכלו להיקלע לפריים של צלם עיתונות ולמצוא את עצמם בתמונהאיקונית. אני מוכן להיות איתם. אנחנו ביחד באותו הסבך. גיבורים בעל כורחנו.
ראיינה וערכה: חוה פנחס-כהן
דצמבר, 2017
ב 1991, כותב גדעון עפרת על תולדות החייל באמנות ישראלית: "...אכן לאורך שנות השבעים והשמונים מבטאים עשרות אמנים בישראל את הדה-מיתולוגיזציה של החייל העברי. תהליך 'חילונו' זה של החייל באמנות ישראלית אינו סתם תהליך פרובוקטיבי אוונגארדי של הסרת ה'הילה', כי אם חשבון נפש נוקב של תרבות, המתעוררת מחלומה אל דווי קיומה הכותש." אפשר לשייך שורות אלו אל יאיר המציג בימים אלו בגלריה אגריפס 12 בירושלים. זו תערוכת היחיד החמישית של גבי יאיר,
המשך לתערוכת יחיד קודמת "דו קרב" ממרס 2015 באוצרות ליאב מזרחי שהוצגה באותו חלל. בתערוכה הנוכחית "דו קרב 2 - גיבורים", שם טעון הנע בין הפאתוס לבין האירוניה, בוחן יאיר את סטריאוטיפ הגבר "הגיבור" הישראלי לאור הפער הגדול בין האיקון, וצילומי העיתונות של הגיבורים, לבין המציאות אותה הוא חווה. בתערוכתו, מפגיש יאיר שתי צורות הבעה שונות, האחת רישום קלאסי, בעט, בעיפרון או בפחם על נייר והשנייה, רישום צבעוני במחשב. עיבוד של צילום דיגיטלי. העבודות בטכניקות שונות אך משלימות זו את זו. כפי שמנסח האמן: "הייתה לי תחושה שמתקיים דיאלוג בין עבודות ההדפס לבין הרישומים, שיש קשר פנימי עמוק בין שתי צורות ההבעה, למרות ההבדל המהותי ביניהן הן בתהליך העבודה והן בתוצאה. בדיעבד, אפשר לנסות ולראות את הקשר בין מושג ה"גבורה" לבין המצב הקיומי של החיים בארץ כדרך עם תוואי מאתגר. כמציאות בתוך הסבך. ביצירותיי, היבט זה נמצא בדימויים פיגורטיביים או מופשטים."
בתיה רוזנק, אוצרת
Comments